יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

מבצע סבתא

לפני כמה שנים הבנתי, שאנו, הנכדים לבית משפחת יתח, לא ממש מכירים את החיים שהיו לסבא וסבתא שלנו. היה לי חשש שרובנו גם לא יודעים להכין את המטעמים של סבתי, ובכל פעם במפגשים משפחתיים, היה שלב (בטח זה קורה בהרבה משפחות) בו התחילו כל הדודים והדודות לספר סיפורים נוסטלגיים על ילדותם בחיפה של פעם. 

אירוסיהם של סבי וסבתי
סבתי עברה חיים לא פשוטים כלל. סבי עלה לארץ מסוריה רכוב על חמור, וסבתי הגיעה במונית בדרך רצופת סכנות מלבנון.
עם המחשבות המציקות הללו, החלטתי לעשות מעשה ולכתוב ספר מתכונים, אך ככל שעברו הימים ראיתי שזה לא מספיק לכתוב רק את המתכונים. ואנו לא ממש מכירים את החיים שלהם כדי להבין מאיפה באו הרעיונות למתכונים הללו. שאיפתי היתה לשזור בספר סיפורים על חייה של סבתוש.
אריחים מדהימים בביתה של סבתי
המבצע התחיל בכל פעם שסבתי הגיעה לביתה של אמא, מדי פעם בסופי שבוע, וכך התחלתי בראיונות ובתחקירים: שתספר לי על חייה, על ילדותה, על מה שהיא זוכרת מילדותו של סבי ז"ל (נפטר לפני שנים רבות). כך, לאט לאט אספתי חומרים, והכל קרה בקצב מאוד איטי. כשאין דד ליין ואין מי שעומד על הראש הדברים נעשים בעצלתיים, אצלי לפחות. במיוחד שלצד כל אלו יש משפחה לגדל, לארוז דירה, לעבור דירה להתאקלם ללדת וחוזר חלילה, אך בכל פעם שסבתי התאשפזה בבית חולים עם עניין בריאותי כזה או אחר, התמלאתי בחששות שמא משהו יקרה לה והיא לא תספיק לקבל ממני את הספר המוכן, ובכל פעם זו היתה הסיבה לדרבן אותי להתקדם בכתיבה.
דלת כניסה של הבית הישן (כזו דלת אני רוצה לבית שלי!)
לאחר איסוף כל החומרים רציתי להתחיל את כתיבת הסיפור, וראיתי שמה שיש לי הוא למעשה "רשימת המכולת" בסיפורים שלה (נסעתי, הלכתי, אכלתי, הכנתי), ואת אלו צריך להפוך לסיפורים מעניינים. אך איך עושים זאת? ניסיתי ולא יצא מעניין, לא הצליח להיות מרתק שמעודד קריאה. ואין דברים שקורים סתם, ופתאום נתקלתי בקורס "כתיבת סיפורי חיים". וכך, כדי לכתוב כמו שצריך, יצאתי לקורס שנתי באוניברסיטת תל אביב, במטרה ללמוד לכתוב את סיפורה של סבתי, שיהיה מעניין וקריא, כמו שצריך להיות, כדי שהדור שלנו, הנכדים, יכיר את הסיפורים המשפחתיים.

למעלה: פריטים בביתה כיום למטה: מימין כלי התספורת של סבי ובצד שמאל סבתי

המשכתי לאסוף חומרים, ביקשתי תמונות מכל המשפחה, איתרתי פרטים חסרים והסיפורים החלו לקרום עוד וגידים.
לאחר שהיה לי כבר את רוב המידע החלטתי לחלק את ספר לשלושה חלקים: סיפורי החיים של סבתא שסודרו באופן כרונולוגי, מתכונים שסודרו על פי חגים, ולבסוף – תרופות סבתא.
בינתיים בניתי גריד לעיצוב של סיפור, החלטתי על גודל שיהיה חסכוני בדפוס (יצא בהוצאת המשפחה) – גודל של ריבוע 22/22 ס"מ כשהספר סגור – הגוונים שנבחרו עמדו על גוני חום עתיק עם בז', סקלת צבעים עם ניחוח של פעם, וטקסטורה של טפט ישן בכל העמודים.
עימוד שכלל תכנון של עיצוב מספרי העמוד אזכור השנים לצורך התמצאות כרונולוגית, סריקת תמונות רבות ושמירה על האותנטיות הצבעונית והמסגרת המאפיינת את התמונות הישנות לצד תיקון פגמים קלים בתמונות קרועות. בחירה של פונט שעוצב שנים האחרונות המתבסס על הגרפיקות של שנות ה-40-50 של מדינת ישראל, וכותרת בגוון חום שנדגם מצבעי התמונה. לצד כל עמוד שילבתי את הסיפור שלי בתוך תהליך הכתיבה בכתב יד הלקוח מתוך יומן אישי שלי להכנת הספר.
בתחילת הספר, בגלל הסתעפות האילן המשפחתי, הוספתי גם אילן יוחסין. היה חשוב לעשות זאת מכיוון שכל פעם כשהתחילו לספר את הסיפורים, אף אחד לא ממש ידע איך הדוד זה שייך למשפחה או איך האחר בכלל קשור (ומסתבר שחוץ מסבתי אף אחד לא ממש ידע מי התחתן עם מי, התגרש, ילד עוד ילדים והתחתן עם הבת החורגת של אחיו).
לבסוף, לאחר שלוש שנים של איסוף חומר, קורס כתיבה, סריקה של עשרות אולי מאות תמונות, הכנת מתכונים וצילומם (זה היה לפני הקורס צילום אצל דנה ישראלי אחרת התמונות היום יוצאות הרבה יותר טוב...), עיצוב והגהות רבות.

והספר נולד, ספר בן 110 עמודים מלא בנוסטלגיה משפחתית השזורים ברגעי הקמתה של מדינת ישראל לצד סיפורים המתארים את הווית של החיים בחיפה, תמונות של בני משפחה, מקומות, ופריטים המכניסים את הקורא לתוך חייה המרתקים של סבתי ולצד המתכונים שהם חלק מהיישות הקולינרית שלנו היום.

הספר חולק בעת מסיבת הבריתה של בתם של מושיקו ואורטל (בן דודתי היקר) לכל המשפחה. רגעי החלוקה היו ממש מרגשים, כשהסברתי ותיארתי את העשייה היית ממש חנוקה מהתרגשות . אבל היתה תחושה של סיום פרוייקט חשוב למשפחה.


מתוך הספר
כל ספר עטפתי בצלופן עם סרטים בחום ותכלת, ואליו צורפה סימנייה ממוגנטת עטופה בבד. הגשתי את התינוק שלקח לו כל כך הרבה שנים עד שיצא, וסבתי האהובה התרגשה מאוד.
התגובות היו מרגשות ומדהימות. הדודות התרגשו, סבתא התמלאה גאווה.

ובשתי תגובות שקיבלתי מהמשפחה לאחר קבלת הספר אני חייבת לשתף:
1. בת דודי סיפרה לי שהיא התיישבה לקרוא את הספר לעומקו, לקחה את הספר עימה וקראה אותו בחזרה מהעבודה באוטובוס הביתה. היא ספרה לי שמרוב התרגשות לקרוא את סיפור על אביה, פשוט מצאה עצמה יושבת ובוכה בזמן הנסיעה עד שאנשים ממש הביטו בה בפליאה מהולה בדאגה...
2. בת דוד אחרת שלי, שבספר נכתב סיפור ארוך על אביה שנעדר במלחמת יום הכיפורים. "זו הפעם הראשונה שאני שומעת את הסיפור הזה", היא אמרה לי.
היה פרויקט מרגש, מספק ומדהים.


סבתוש עם לחמה בעג'ין - מאכל של ראש השנה


תודה לך סבתוש!