יום העצמאות הפרטי שלי.

רציתי חשבתי, התכוונתי, חלמתי, הזיתי, וממש ממש השתוקקתי.

אבל, פחדתי, פחדתי, או מדוייק יותר נכון, רעדתי.  או כמו ששמעתי איזו סטנדאפיסטית אומרת: "הביציות שלי שיקשקו".

האמנתי שזו הדרך, שזה השלב הבא, אבל מתי מתי, הוא אמור לקרות?,

כל פעם שעלה הרעיון לצאת לעצמאות המחשבות התחילו (ואצלי הן נצבעו בוורוד בייבי נאיבי...) החלומות, התהיות והאופריה על הסטודיו, על הלקוחות שעומדים בתור, והכסף שמתדפק בכניסה לבנק... ותוך ריחוף קל שיתפתי את בעלי היקר, ציון, שיחיה, בכל הגיגיי, מחשבותיי וחלומותיי, והוא התעניין, העמיק ושאל שאלה תמימה כמו: "ואיך נשלם את הגן של שירה?" ופתאום הורוד כבר לא ממש היה ורוד,  והמחשבה התפוצצה לה כמו בלון שעף לכל כיוון ובסוף נחת מדובלל על הקרקע נטול אוויר...

חולמת בוורוד.

יש לנו משכנתא, שלושה ילדים (אז היו שלושה) לא גומרים את החודש..
אך אני מעיזה לחשוב על עסק עצמאי? אני? אעזוב משרה בטוחה? משכורת טובה? ואפתח עסק שיקח זמן עד שהוא יניב רווחים, אם בכלל.

ועברה שנה, ועוד שנה...

אז מה, חיים רק פעם אחת!
מידי פעם המחשבת ביצבצה לה מחדש, אם אני לא אגשים את החלום עכשו, אימתי?
בפנסיה? כשאהיה כבר בלי שיניים בפה? ובכל זאת הזמן עבר.. ועוד פעם התרחקה המחשבה שוב גם התעופפה לה לשמיים כמו כדור פורח מתרחק נהיה קטן ומטושטש.
אבל לא הפסקתי לחלום.

אוהבת את העסק שלי...

ופריצת הדרך היתה עם המעבר למגורים בבסיס רמון, הבנתי שזו ההזדמנות שלי, פה אני עושה מעשה, כאן אני מתחילה. בכל הכח, משקיעה את כל הזמן, ותוך כמה חודשים שיהיו לי מלא, מלא מלא לקוחות, ואני בכלל לא ארגיש שהייתי אי פעם שכירה... (המחשבה הוורודה דיברה איתי).

וכך היה, עברנו דירה, ופתחתי עסק, אך את כל השינויים הקשים לאדם חוויתי באותה השנה.
עזבתי עבודה, עברנו דירה, ובנוסף גם החלטנו שזה הזמן להוסיף עוד ילד למשפחה, ילדתי. עם תינוק בין שלושה שבועות עברנו עוד דירה... (שתי דירות בפחות משנה) ותוך כדי גם ניסיתי להקים עסק. אני והוורודים שלי, בטוחה שהכל אפשרי יחד.

אופטימית עם מחשבות ורודות.

השנה הראשונה בעסק היתה לא פשוטה רגשית, מעשית, וברור גם כלכלית, אמנם בניתי תיק עבודות, עיצבתי לעצמי לוגו, ידעתי מה אני רוצה לומר.. אבל.. הלקוחות לא הגיעו, פשוט העדיפו לא להפגש:

"עכשו אנחנו לא צריכים",
יש לנו כבר מעצב",
בדיוק עכשו סיימנו פרייקט גדול",
בקיצור: Don’t call us we call you.

זה לא היה פשוט.

היו רגעים משפילים,
היו רגעים לא נעימים.
היו רגעים מעליבים.

אבל...יצאתי מחוזקת.
בדרך פגשתי אנשים שליוו, כיוונו ועזרו לי. (ראו פוסט קודם)

לפנות ללקוחות מבלי להתייאש גם כשמקבלים סירובים.

וזה אחד הטיפים החשובים למי שרוצה לצאת לדרך עצמאית. לא לוותר על יועץ, (יועצות במקרה שלי) משהו שמכוון, מדריך, מחדד, ועוזר להתמקד ולעסוק במטרה אל העסק שלך.

ועברה שנה, ונקבעו עוד פגישות, והתקיימו עוד שיתופי פעולה, ועוד החלטות נלקחו.
ועברה עוד שנה.

בינתיים כבר התחלתי לעבוד, לאט לאט יש פרוייקטים מעניינים,
אני כותבת בלוג... בימים אלו אני מתחילה להעביר סדנא חדשה, ובקרוב הבלוג עם העיצוב החדש יעלה לאוויר וגם האתר שלי כבר ממש מתקדם.

וכן, כל שלב הוא שלב מלמד, מכוון ומזקק את המהות של העסק.
ובכל שלב (כמו שהקלישאות אומרות)
לכל ירידה יש עלייה.
לכל קושי יש פתרון.
בכל התמודדות יש חשיבה עם צעד קדימה.
והכי חשוב: לא לשקוע, לא לצלול, מאוד קל כבעלת עסק לשבור את הכלים
 אבל תמיד אפשר יהיה לחזור להיות שכירה, תנסי עוד קצת אל תוותרי.
וזה יקרה!

אז לכל העצמאיות, לכל המתלבטות, לכולן. צאו לעצמאות, האמינו בעצמכן.
כן, אנחנו יכולות!

לקחת אוויר לנשום עמוק ולצאת לדרך חדשה.

ובתוך יום העצמאות של מדינת ישראל מתחברת גם לעצמאות שלי הפרטית,
ואני מזמינה אתכן לקחת את תמונת הנושא שהכנתי ובגאווה גדולה לשים אותה על הדף העסקי שלכן.

ולהדהד בראש חוצות:
אני עצמאית!